משוב
דצמבר 2012 – כסלו תשע"ב
טיפול נרטיבי – לא למבוגרים בלבד
רוחה חרמוני סאבתי - פסיכולוגית קלינית מומחית, עובדת בשרות פסיכולוגי חינוכי אור-יהודה ובקליניקה פרטית בחולון. מייל: rachelhersab@gmail.com נייד: 050-2561680
הפעם הראשונה בה השתמשתי בכלים שלמדתי בסדנא לטיפול נרטיבי בהנחיית רחל פארן וישי שליף ממרכז קס"ם, היתה להפתעתי זמן קצר לאחר שובי הביתה מהסדנא. הסדנא היתה במסגרת כנס שכלל שהות במלון. כך שעם החזרה מהסדנא נפגשתי עם הילדים שלי לאחר חמישה ימים בהם לא התראינו. בארוחת הערב, הבת שלי תלמידת כיתה א', התעניינה מאוד לשמוע מה לימדו אותי בסדנא. הסברתי לה שלימדו אותי שכשמרגישים לפעמים שהכל קשה מדי ושום דבר לא טוב, בכל זאת אפשר תמיד לגלות שלא הכל כל כך רע. שיש גם דברים טובים קטנים, שאם שמים לב אליהם, אז זה כמו שמקרבים זכוכית מגדלת למשהו ממש קטן, ואז הוא נהיה גדול, ככה גם הדברים הקטנים פתאום נראים גדולים יותר, וככה ההרגשה הלא טובה משתפרת. היא פתחה עיניים סקרניות ושאלה מתוך צמא אמיתי לדעת: "אבל אמא, איך הצליחו ללמד אתכם דבר כזה?". אמרתי לה שכל אחד מהמשתתפים נתן דוגמאות למצבים בהם הוא הרגיש שקשה לו, או לא טוב לו, ולימדו אותנו איך לעזור למי שסיפר להסתכל על הדברים אחרת, ולהצליח למצוא את הדברים הטובים שמתחבאים. ההסבר שלי לא סיפק אותה, היא לא ויתרה ודרשה לדעת "איך בדיוק עושים את זה". "יש לי רעיון". היא אמרה. "אולי אני אתן לך דוגמא של משהו שהיה לי קשה וככה תוכלי להסביר לי מה עושים עם זה". היא בחרה להביא קושי שהעסיק אותה בימים האחרונים. "היה לי מאוד קשה להיות בלעדייך השבוע אמא. התגעגעתי אלייך מאוד". ראשית, כפי שלמדתי בסדנא, הגבתי בהחצנה של הבעיה: "הרגשת הרבה געגוע בימים שלא הייתי פה". בתי ענתה לי: "כן, המון". המשכתי ושאלתי: "כל הזמן הרגשת את הגעגוע?". בתחילה היא ענתה בחיוב, אך לאחר ששאלתי אם היא יכולה להיזכר ברגעים בהם היא לא הרגישה את הגעגוע, היא חשבה קצת, ואז החלה להעלות עוד ועוד רגעים בהם לא הרגישה את הגעגוע, למשל: כששיחקה עם חברות בהפסקה, כשלימדו אותה משהו חדש בביה"ס, כשהמורה הקריאה סיפור מעניין, כשהיתה בחוג. דרך הדיבור על הרגעים הללו, היתה לה הזדמנות להיזכר וגם לשתף אותי בחוויות הנעימות שהיו לה בימים האחרונים בהם לא התראינו.
אני התרגשתי מאוד מהיכולת המדהימה שלה להשתמש בכלים הנרטיביים כדי לעבד את הקושי שחוותה בפרידה ממני, ולראות את מה שעבר עליה בצבעים אחרים. לכן, החלטתי להשתמש בכלי נרטיבי נוסף ולחבר את הרגעים הנוצצים שהצליחה למצוא בתוך הקושי לרגעים נוצצים שהיו לה בקשיים בעבר. שאלתי אותה האם היא זוכרת מצבים בעבר בהם היא הרגישה געגוע גדול אלי. היא נזכרה בגעגוע שחשה בשנה שעברה כשהייתי באילת. שאלתי: "את זוכרת אם כשהייתי באילת הרגשת כל הזמן את הגעגוע?". היא חייכה חיוך גדול ואמרה: "לא כל הזמן. אני זוכרת שאבא בנה לנו אוהל בסלון, וזה היה ממש כיף. אז לא הרגשתי את הגעגוע" .
בשלב הזה בתי הודיעה לי שהיא הבינה מה לימדו אותי, וביקשה שעכשיו אני אתן דוגמא למשהו שלי היה קשה, והיא תעזור לי. סיפרתי לה שבדרך חזרה מהכנס חברה הסיעה אותי חלק מהדרך, ואז היא הורידה אותי בתחנת אוטובוס. התחנה היתה מלאה, לא היה לי איפה לשבת, התחיל גשם חזק, האוטובוס לא בא, ונרטבתי כולי. סיפרתי לה שהיה לי מאוד לא נעים במצב הזה. התמוגגתי לשמוע אותה מיישמת את מה שהסברתי לה דקה קודם, ובודקת איתי אם כל הזמן הזה היה לי רק לא נעים וקשה או שהיו גם רגעים אחרים. היא נהנתה מאוד לשמוע שהרגעים בהם בכל זאת היה לי נעים היו הרגעים בהם חשבתי עליה ועל אחיה, ועל כך שממש בקרוב אפגוש אותם שוב, אחבק ואנשק אותם.
מאושרת מההצלחה שלה לעזור לי למצוא את הטוב בתוך הקושי, היא הכריזה: "כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות מורה לזה בביה"ס, ללמד את זה ילדים בביה"ס" אמרתי לה שזה רעיון ממש טוב. היא נראתה מהורהרת: "אבל אין מקצוע כזה בביה"ס". עניתי לה שאולי כדאי שיהיה כזה מקצוע. ככל שאני חושבת על זה יותר, אכן כדאי שיהיה כזה מקצוע. זה יכול להיות משמעותי לכל כך הרבה ילדים. בינתיים בתי החליטה שעד שהיא תגדל היא תשתמש במה שלימדתי אותה כדי לעזור לעצמה ולחברות שלה כשהן מרגישות שקשה להן.
טיפול נרטיבי – לא למבוגרים בלבד
רוחה חרמוני סאבתי - פסיכולוגית קלינית מומחית, עובדת בשרות פסיכולוגי חינוכי אור-יהודה ובקליניקה פרטית בחולון. מייל: rachelhersab@gmail.com נייד: 050-2561680
הפעם הראשונה בה השתמשתי בכלים שלמדתי בסדנא לטיפול נרטיבי בהנחיית רחל פארן וישי שליף ממרכז קס"ם, היתה להפתעתי זמן קצר לאחר שובי הביתה מהסדנא. הסדנא היתה במסגרת כנס שכלל שהות במלון. כך שעם החזרה מהסדנא נפגשתי עם הילדים שלי לאחר חמישה ימים בהם לא התראינו. בארוחת הערב, הבת שלי תלמידת כיתה א', התעניינה מאוד לשמוע מה לימדו אותי בסדנא. הסברתי לה שלימדו אותי שכשמרגישים לפעמים שהכל קשה מדי ושום דבר לא טוב, בכל זאת אפשר תמיד לגלות שלא הכל כל כך רע. שיש גם דברים טובים קטנים, שאם שמים לב אליהם, אז זה כמו שמקרבים זכוכית מגדלת למשהו ממש קטן, ואז הוא נהיה גדול, ככה גם הדברים הקטנים פתאום נראים גדולים יותר, וככה ההרגשה הלא טובה משתפרת. היא פתחה עיניים סקרניות ושאלה מתוך צמא אמיתי לדעת: "אבל אמא, איך הצליחו ללמד אתכם דבר כזה?". אמרתי לה שכל אחד מהמשתתפים נתן דוגמאות למצבים בהם הוא הרגיש שקשה לו, או לא טוב לו, ולימדו אותנו איך לעזור למי שסיפר להסתכל על הדברים אחרת, ולהצליח למצוא את הדברים הטובים שמתחבאים. ההסבר שלי לא סיפק אותה, היא לא ויתרה ודרשה לדעת "איך בדיוק עושים את זה". "יש לי רעיון". היא אמרה. "אולי אני אתן לך דוגמא של משהו שהיה לי קשה וככה תוכלי להסביר לי מה עושים עם זה". היא בחרה להביא קושי שהעסיק אותה בימים האחרונים. "היה לי מאוד קשה להיות בלעדייך השבוע אמא. התגעגעתי אלייך מאוד". ראשית, כפי שלמדתי בסדנא, הגבתי בהחצנה של הבעיה: "הרגשת הרבה געגוע בימים שלא הייתי פה". בתי ענתה לי: "כן, המון". המשכתי ושאלתי: "כל הזמן הרגשת את הגעגוע?". בתחילה היא ענתה בחיוב, אך לאחר ששאלתי אם היא יכולה להיזכר ברגעים בהם היא לא הרגישה את הגעגוע, היא חשבה קצת, ואז החלה להעלות עוד ועוד רגעים בהם לא הרגישה את הגעגוע, למשל: כששיחקה עם חברות בהפסקה, כשלימדו אותה משהו חדש בביה"ס, כשהמורה הקריאה סיפור מעניין, כשהיתה בחוג. דרך הדיבור על הרגעים הללו, היתה לה הזדמנות להיזכר וגם לשתף אותי בחוויות הנעימות שהיו לה בימים האחרונים בהם לא התראינו.
אני התרגשתי מאוד מהיכולת המדהימה שלה להשתמש בכלים הנרטיביים כדי לעבד את הקושי שחוותה בפרידה ממני, ולראות את מה שעבר עליה בצבעים אחרים. לכן, החלטתי להשתמש בכלי נרטיבי נוסף ולחבר את הרגעים הנוצצים שהצליחה למצוא בתוך הקושי לרגעים נוצצים שהיו לה בקשיים בעבר. שאלתי אותה האם היא זוכרת מצבים בעבר בהם היא הרגישה געגוע גדול אלי. היא נזכרה בגעגוע שחשה בשנה שעברה כשהייתי באילת. שאלתי: "את זוכרת אם כשהייתי באילת הרגשת כל הזמן את הגעגוע?". היא חייכה חיוך גדול ואמרה: "לא כל הזמן. אני זוכרת שאבא בנה לנו אוהל בסלון, וזה היה ממש כיף. אז לא הרגשתי את הגעגוע" .
בשלב הזה בתי הודיעה לי שהיא הבינה מה לימדו אותי, וביקשה שעכשיו אני אתן דוגמא למשהו שלי היה קשה, והיא תעזור לי. סיפרתי לה שבדרך חזרה מהכנס חברה הסיעה אותי חלק מהדרך, ואז היא הורידה אותי בתחנת אוטובוס. התחנה היתה מלאה, לא היה לי איפה לשבת, התחיל גשם חזק, האוטובוס לא בא, ונרטבתי כולי. סיפרתי לה שהיה לי מאוד לא נעים במצב הזה. התמוגגתי לשמוע אותה מיישמת את מה שהסברתי לה דקה קודם, ובודקת איתי אם כל הזמן הזה היה לי רק לא נעים וקשה או שהיו גם רגעים אחרים. היא נהנתה מאוד לשמוע שהרגעים בהם בכל זאת היה לי נעים היו הרגעים בהם חשבתי עליה ועל אחיה, ועל כך שממש בקרוב אפגוש אותם שוב, אחבק ואנשק אותם.
מאושרת מההצלחה שלה לעזור לי למצוא את הטוב בתוך הקושי, היא הכריזה: "כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות מורה לזה בביה"ס, ללמד את זה ילדים בביה"ס" אמרתי לה שזה רעיון ממש טוב. היא נראתה מהורהרת: "אבל אין מקצוע כזה בביה"ס". עניתי לה שאולי כדאי שיהיה כזה מקצוע. ככל שאני חושבת על זה יותר, אכן כדאי שיהיה כזה מקצוע. זה יכול להיות משמעותי לכל כך הרבה ילדים. בינתיים בתי החליטה שעד שהיא תגדל היא תשתמש במה שלימדתי אותה כדי לעזור לעצמה ולחברות שלה כשהן מרגישות שקשה להן.